'להרגיש בבית' - מלחמה ושלום


הטור החודשי שלי – להרגיש בבית

מלחמה ושלום

הסטודיו שלי הוא חדר הביטחון של כל המתחם, ובעת מלחמה, כל העובדים של בתי המסחר סביבי מגיעים אליי.

חלפו יותר מעשרים שנה מאז מלחמת המפרץ, הייתי אז נערה מאוהבת בת 16. אני זוכרת את האזעקה הראשונה, ישבנו בחדר עם הסלוטייפ על החלונות, שמנו מסכה גם לכלב ואני דמיינתי איך הגז מתפזר בחוץ וכל הציפורים נופלות מהעצים.  חוסר הוודאות הזה היה דבר מפחיד. הדלקנו טלוויזיה וחיכינו לבשורות ואז שמענו בום! ולא קרה כלום.

באותם הימים, החיים התנהלו כהרגלם. יצאנו לבית הספר עם תיק אוכל ותיק אב"כ וככל שחלף הזמן התרגלנו גם לאזעקות. אפילו את המסכות הפסקנו לשים, ואני, שתמיד הייתי מהאמיצים (או יש שיגידו מהטיפשים) כבר לא נכנסתי אפילו לחדר האטום.

כמו עכשיו – הכל ממשיך כרגיל. פה ושם עובר מטוס מעליי, במקרה או שלא במקרה, אני שומעת מה קורה. עוד יום של פגישות, תיאומים, ארוחת צהריים, מחשב והעולם כמנהגו נוהג.

זו הדרך שלנו לשרוד, לשמור על הגחלת, לבלות בתוך כל הכאוס הזה, ליהנות, להודות. בכל רגע נתון יכולה ליפול עלינו הפצצה ואנחנו כמו נמלים חרוצות שרגל ענקית מאיימת לרמוס אותן עם כל צעד, אנחנו ממשיכים קדימה. בונים לנו כאן בית, ילדים הולכים כאן לבית הספר, גם אם החינוך לא ממש תואם את הלך רוחו של עולמינו המשתנה, נוסעים וחוזרים, מנסים להספיק את הכל ושוכחים לפעמים לעצור רגע.  

 אולי לו עצרתי רגע לחשוב הייתי עושה את הדברים אחרת.

לו הייתי עוצרת, הייתי בורחת מכאן ומחפשת לי מציאות אחרת. הייתי שוכבת בשמש קרוב קרוב לים עם בירה ביד ובלי הנייד. הייתי נוסעת רחוק לרכב על סוסים ננסים במונגוליה או הולכת לארץ קרירה עם מבטא, עם שלג ואווירה. אבל אני כאן, בסטודיו עם מזגן – חושבת איך לסיים את היום הזה ולחזור כמה שיותר מהר הביתה, לילדים שלי, לחבק אותם ולהמשיך לחשוף בפניהם את המציאות הזאת, לאט לאט, בשלבים, עד שמתרגלים.

ילדים שלי – לא תמיד אוכל להגן עליכם, אך אעשה כמיטב יכולתי לגרום לכם להאמין שבכל מקום אפור יש קצה של אור. על פי בודהא, יש זמן אחד והוא עכשיו. העתיד אינו ידוע והעבר – מאחורינו. ילדים שלי, הטור הזה היום הוא לכם – והעולם כולו פרוש לפניכם. חייכו, אהבו, חבקו, תנו והיו מאושרים בחלקכם.  אמא